בין סיפור חיים לעשייה מקצועית: הדרך של נטלי בר־אור

לפעמים הדרך המקצועית אינה מתחילה מתכנון מוקדם, אלא מתוך החיים עצמם. מתוך התמודדויות אישיות, חוויות של קושי ושאלות שמבקשות מענה. כך נראה גם סיפורה של נטלי בר־אור, בוגרת התואר הראשון והשני בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל, שעבודתה כיום עם הורים וילדים עם מוגבלויות נשענת על חיבור עמוק בין ידע מקצועי, ניסיון חיים וערכים של עבודה סוציאלית.

הדרך חזרה לאקדמיה לא הייתה מובנת מאליה. עשרים שנה לאחר שסיימה את התואר הראשון, חזרה נטלי לספסל הלימודים והשלימה את לימודי התואר השני בעבודה סוציאלית במסלול זכויות אדם ומדיניות. בשנים שלאחר סיום התואר הראשון הציבה לעצמה מחסום ברור והחליטה שלא לשוב ללימודים אקדמיים.

מאחורי ההחלטה עמדה חוויה אקדמית מורכבת. נטלי נולדה עם שיתוק מוחין ובהמשך אובחנו גם קשיי קשב, אך במשך שנים רבות המוגבלות כמעט שלא קיבלה מקום, שפה או הכרה. היא גדלה בתחושה של שונות, מבלי שניתנו לה כלים להבין או להמשיג אותה. “ידעתי שאני שונה מאחרים, אבל לא ידעתי אפילו איך קוראים לזה”, היא מתארת.

המפגש עם הלימודים האקדמיים, ובמיוחד עם הדרישות החברתיות והעבודה הקבוצתית האינטנסיבית בלימודי עבודה סוציאלית, הוביל להיווצרות משבר אישי ורגשי משמעותי. “השלוש שנים הראשונות שלי בבית הספר היו מאוד מאוד קשות”, היא מספרת, “עברתי שם משבר גדול סביב המוגבלות שלי ובשילוב עם הקושי האקדמי”.

דווקא בתוך התקופה הזו בלטה עבורה הייחודיות של בית הספר לעבודה סוציאלית. אחת המרצות זיהתה את מצוקתה והמליצה לה על תוכנית לטיפול רגשי. עבור נטלי זו הייתה נקודת מפנה. “אם הייתי לומדת תחום אחר, אני לא יודעת אם מישהו היה שם לב למה שעובר עליי”, היא אומרת, “אבל הייתי מוקפת בעובדים סוציאליים. מישהו ראה אותי במצוקה והציע לי טיפול. זה מה שהציל אותי באותן שנים”.

עם סיום התואר הראשון החלה נטלי לעבוד כעובדת סוציאלית במרכז הספורט של עמותת איל"ן ברמת גן, שם עבדה במשך שש עשרה שנים. העבודה עם אנשים עם מוגבלויות הפכה בהדרגה לבית שני. “זה היה הרבה מעבר למקום עבודה”, היא משתפת, “זה היה מקום מאוד מגן, עוזר ומכיל”.

נקודת מפנה נוספת הגיעה עם ההורות. החוויה כהורה עוררה בה שאלות חדשות וחיפוש אחר כלים נוספים. “הגעתי למקום שבו הרגשתי שאני לא ההורה שחלמתי להיות”, היא מספרת, ומתוך כך נחשפה להדרכת הורים ולגישה האדלריאנית. החיבור היה מיידי ועמוק. “משהו בגישה הזו הרגיש לי כאילו זה נכתב עליי. זה הסביר לי את עצמי ברמות מאוד חזקות”.

הלימודים בתחום הציתו מחדש את הרצון ללמוד, אך גם חידדו את הצורך בתואר שני. ההחלטה לחזור לאקדמיה לוותה בהתלבטות ובחשש שנבעו מחוויות העבר. “שאלתי את עצמי אם מגיעה לי הזדמנות שנייה, ואם אני יכולה לחוות את האקדמיה אחרת”, היא אומרת. הפנייה לאוניברסיטה לוותה בקבלת תמיכה משמעותית ממדור לקידום סטודנטים וסטודנטיות של הדקנאט, במסגרת מערך כולל של תמיכה והנגשת השכלה לסטודנטים עם מוגבלויות. הליווי, הזמינות והמעטפת אפשרו לנטלי לחזור ללימודים מתוך תחושת ביטחון ותמיכה. “כשהבנתי איזו מעטפת יש היום לסטודנטים עם מוגבלויות, זה מאוד הפתיע אותי”, היא מספרת, “בסיבוב הראשון שלי לא הייתה לי חוויה כזאת”.

נטלי התקבלה למסלול זכויות אדם ומדיניות בבית הספר לעבודה סוציאלית וחוותה אקדמיה נגישה, תומכת ומאפשרת. הפעם, הלמידה לא הייתה מאבק אלא תהליך שנשען על בחירה, סקרנות וחיבור.“חיפשתי חוויה מתקנת וקיבלתי אותה במלואה”, היא אומרת. “הרבה יותר כיף ללמוד בשלב הזה של החיים, ממקום הרבה יותר משוחרר”.

כיום עוסקת נטלי בהדרכת הורים לילדים עם מוגבלויות, וכן בליווי הורים שהם עצמם אנשים עם מוגבלות. זו אינה עבודה סוציאלית קלאסית במובן הממסדי, ואינה מתקיימת במסגרת של לשכת רווחה, אך עקרונות העבודה הסוציאלית מלווים את עבודתה לכל אורכה. “זה לא טיפול קלאסי”, היא מדגישה, “אבל אני משתמשת בעקרונות, בכלים ובערכים של עבודה סוציאלית כבסיס לעבודה שלי. זו תשתית שהיא הכרח לדעתי”.

העבודה שלה נשענת על שילוב בין ידע מקצועי, תיאוריה וניסיון חיים אישי. היא מדגישה את החשיבות של מתן מקום גם לקושי וגם לחוזקות, מבלי להציב אותם זה מול זה. “לתת מקום למגבלה ולקשיים יחד עם החוזקות זו עסקת חבילה”, היא אומרת. “לא צריך לבחור בין קושי לכוח”.

מתוך העבודה שלה עם משפחות, ומתוך החוויה האישית שלה כאם עם מוגבלות, נטלי מצביעה גם על פערים חברתיים ומדיניים שעדיין קיימים בתחום. לדבריה, קיימים מעט מדי מענים ייעודיים להורים עם מוגבלות, והמערכת נוטה להתמקד בעיקר בילדים עם מוגבלויות ופחות בהורות של אנשים עם מוגבלות. בתוך כך, קיימים פערים משמעותיים בין סוגי מוגבלויות שונים בכל הנוגע לזכויות, לשירותים ולהכרה. בעיניה, עצם הזכות של אדם עם מוגבלות להיות הורה עדיין אינה מובנת מאליה.

המסר המרכזי שעולה מהדרך שלה הוא שאף פעם לא מאוחר מדי ללמוד, ושבחירה בלימודי עבודה סוציאלית אינה מסתכמת בתעודת מקצוע אחת. הלימודים מספקים תשתית רחבה שמאפשרת לשלב בין עולמות, לפתח פרקטיקות מגוונות ולבנות דרך מקצועית אישית, גם מחוץ למסגרות הקלאסיות.

סיפורה של נטלי בר־אור ממחיש כיצד עבודה סוציאלית היא לא רק מקצוע, אלא דרך חשיבה ופעולה בעולם. בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל היה עבורה מרחב שאפשר חזרה, תיקון והמשך צמיחה אישית ומקצועית.

רוצים לשמוע עוד?

אם מסקרן אותך ללמוד לתואר שני בעבודה סוציאלית, להעמיק בפרקטיקות טיפוליות וחברתיות, ולהכיר מקרוב את מסלולי הלימוד בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל,
מוזמנים ומוזמנות ליום הפתוח שיתקיים ביום חמישי, 5 בפברואר, בין השעות 12:00-18:00, בבניין שאפל, אוניברסיטת תל אביב.

כתבה מאת: גלית הרצברג